דיי מייאש, עומר שלי, לעמוד כאן שנה אחר שנה ולנסות לתאר מי היית, מי אתה. ואני מרגישה ששום תאור, גם אם יהיה לפרטי פרטים, לא יוכל להעביר את הרוח, האדם, הנשמה. והייתי רוצה כל כך, שאתה תתייצב כאן ותציג את עצמך לבד.

ומה אוכל עוד לספר ?
שידעתי לקרוא את פניך, את מבטך, את תנועות גופך. שאהבתי לראות אותך מסתובב בבית יחף, אהבתי לראות אותך לבוש היטב, מתכונן לצאת. שאהבתי את השיחות הקטנות שהיה בהם כל כך הרבה, אהבתי לחכות לך שעות בתחנה המרכזית, שלא תמתין ולו דקה, עם שובך מהצבא. אהבתי לבשל, לא משנה מה, העיקר שיהיה בבית הרבה אוכל וריח של שבת, כשתגיע. שאהבתי לשלוח לך חבילות ומכתבים וקרמבואים לכל הצוות. שאהבתי כל כך את הנוכחות שלך, היה בה משהו בוטח, שלם. שאהבתי כל כך אותך.

כל כך מתגעגעת אליך בן.

הצלחת בפחות מ-20 שנות חיים להשאיר לי כל כך הרבה חומר למחשבה, כל כך הרבה תהיות, השארת בי כל כך הרבה געגועים, כל כך הרבה שאלות.
אני מנסה להבין כבר 10 שנים מה היה בך שהשארת אצלי כל כך הרבה אהבה והערכה. שהיית הבכור? הגבוה מכולם? שהיית בן זכר? מרשים? שהיית כל כך חכם? לא. לא בן.

שידעת לתת, ברמיזה. הבחנת בכל תו בפני שהשתנה. לא חיבקת כל יום, לא הענקת נשיקה כך סתם.היית די מופנם. אך ידעת לתת את התחושה שאתה כאן בשבילי, ובשביל כולם. גם כשהיית בצבא. שהוצאת ממני רק את הטוב, הצלחת לקבל הכל מבלי לבקש דבר. התחשבת . נענית לכל שיגעון שלי מתוך סלחנות והבנה. נו, כך אמא, זה חשוב לה כל כך. כשנהגת לתל-אביב במכונית, התקשרת לומר שהגעת. כי כך ביקשתי. מעולם לא התווכחת. כשחווית חוויה מסעירה, סיפרת. כי פשוט התלהבת. הצחקת אותי. לקחת כל בקשה שלי כל כך ברצינות, שגרמת לי לומר לך, לא צריך להגזים בן, לא לקחת אותי כל כך כבד.
זה לא שהיית מן לפלף כזה. ממש לא. הייתה בך מן בגרות מופלאה. תובנה. משחר ילדותך, יכולת להבחין בין עיקר לתפל . היו לך סדרי עדיפויות ועקרונות ואידיאלים ואמונה באדם איתם הלכת לגמרי שלם. וידעת בדיוק איזה מחיר אתה משלם עבור התום והיושר והצניעות. והלכת עם זה. מתוך בחירה.
אני זוכרת אותך כועס. ידעת את המלאכה. אבל זמן קצר אחרי שזה יצא, ידעת להתנצל ופשוט לבקש סליחה. ואם לא במילים, בהבעת פנים, בתנועה קטנה. לא נשאר מעולם שום משקע. לא אצלי, נדמה לי שגם לא אצלך.
וכל הזמן הרגשת, והבנת, ולא רק את עצמך.
אהבת כל כך להתבונן מהצד ולקלוט.
ואולי ידעת כל הזמן כי זמנך מוקצב, ותיעדת הכול, והשארת סימן כל כך חזק בכולנו, שלא נשכח.
וודאי לא התכוונת להקשות, בן, אך השארת בי חלל כל כך גדול.

אני לא יודעת אם היית גר בתל-אביב , או בלוס אנג'לס. אם היית מדבר איתי כל יום, או אחת לשבוע. אם הייתה לך דירה משלך, אם היית נשוי, ומי הייתה חברתך.
אני לא יודעת דבר עליך מזה 10 שנים,
אבל לימדת אותי כל כך הרבה, פתחת בפני עולם מופלא, השארת לי זיכרונות ומחשבות לעוד 100 שנה.
אני לא מבינה עד היום, איך ממני יצא אדם כל כך מלא, עם חוכמה ותבונה עמוקה, כל כך מופלא.
כל כך מתגעגעת אליך בן, כל כך .

הקמנו עבורך אתר באינטרנט. ואני מנסה להיזכר בן שלי, אם אתה יודע בכלל במה מדובר. אם היה אינטרנט לפני 10 שנים. זה היה רעיון של רעות, ורותם הצטרפה מייד, ואורי בצניעותו סייע מהצד, והם הובילו איזה כפתורים לשים, ומה ייכנס לתכנים. והדפיסו, ותקנו, ודברו על מילות קישור ומנועי חיפוש. ורן יעץ אם העיצוב מתאים, ודיבר עם דניאל, ועם איה בונת האתרים, וכולנו חפרנו שוב בחומרים של יום האסון, ועיינו שוב בכותרות העיתונים, ודפדפנו בשירים. ואבא רץ להוצאת "כתר" לקבל את החומרים שהודפסו שם, מנוקדים. והתבוננו שוב בקטעי הסרטים. וכל ערב צרפנו קטעים וסרקנו דפים, וחדר העבודה שוב הפך לחדר מלחמה. והיו מסביב פתקאות וקטעים, ורעות יצאה לצלם את הכיכר על שימך, והפינה בצופים. והתמכרנו לך, כמו תמיד, ונשמנו אותך, כמו תמיד, ועסקנו בך, וחיינו שוב את הסיוט, והתקרבנו אליך שוב ושוב. וזה היה כל כך קשה ונפלא, כי ניתנה לנו הזדמנות נוספת לעשות משהו עבורך.

אני מסתכלת באתר, בקליפ של רן. וארונך שוב נישא על כתפי חיילים. ואח"כ יורים. ואני עומדת בהלוויה עם הבנות, הן כל כך קטנות ואבא תומך כהרגלו מאחור. ואני מובלת ע"י חיילת, המומה ומטושטשת. ואני לא מבינה עד היום מאיפה היו לי הכוחות לבקש ולהחליט ולעמוד על כך שהלווייתך תצא מהבית ,שארונך יגיע לבית בפעם האחרונה. שתיגע בפעם האחרונה בדבר שכה אהבת, הבית, המשפחה. ואני זוכרת היטב איך כתבתי לך את ההספד, לפנות בוקר, לפני הלוויה. והרגשתי איך הדברים נכתבים מאיליהם, וידעתי שזו כתיבתך.
ואני נזכרת בשבעה, איך פתאום צמחו בסלון תמונותיך, ממוסגרות, ואין לי מושג עד היום מי הביא אותן ומהיכן. וכולם פשוט זרמו, כולם הגיעו. והייתה מהומה.
אבל ברור היה שאתה תשוב מיד עם סיומה.

ואני מסתכלת שוב ושוב באתר, בקטע מהסרט בו הופעת במסיבת הסיום של ביה"ס רנה קסין. היית, כמובן, אחרון המופיעים. לא רצית להשתלב במופעי השירה, הריקוד וההצגות, ולומר את האמת, גם לא היית מתאים. היית זקוק ל"גרנד פינאלה" משלך. להשאיר את חותמך. עמדת על הבמה, אחרי שלוש שעות של הופעות, לבוש שחורים, עם שרשרת החץ על הצוואר. חיברת קטע סיום, שיעורר את הקהל המנומנם. ביד אחת המיקרופון והשנייה פנויה. הקמת את כל הקהל העצום, והתחלת להושיב קבוצות קבוצות. "מבקש השתתפות מהקהל,"אמרת, "אבקש שכולם יעמדו". "קדימה, קדימה, קדימה, גם אתם שם בסוף, אמא, אבא,."..ומידי פעם השקפת כשידך על המצח לירכתי האולם, לראות כביכול את אחרון המשתתפים, העברת את היד על השיער, תנועה כל כך אופיינית לך, בטחון עם מבוכה. והקהל כולו מילא אחר הוראותיך, והתיישב, קבוצות קבוצות עפ"י הנחיותיך. וגלי הצחוק הדהדו באולם הגדול של בניני האומה, ואתה הייתה מרוצה. ולא שכחת להשחיל, בין שאר ההוראות שנתת לקהל "מי שחושב שבנו, ביתו, יכולים להוציא 780 בפסיכומטרי בלי קורס, שישב. נו אמא, את לא יושבת?". העמידה על הבמה הייתה כל כך החלטית, כל מילה נראית ספונטאנית ולרגע נראה שהתבלבלת. מי שמכיר אותך, יודע שזו התבלבלות מכוונת, מתוכננת. ואמירת האימא, הייתה כול כך אופיינית לך. לא תעביר סצנה בלי לגרום לי טיפת הנאה.

ויש משהו מטורף בצפייה בסרטון, זה כמעט כמו לגעת באש. אני יודעת שזה כל כך כואב, אבל אני צופה בו, כולי, מאושרת, מחייכת. כי יש בכך חזרה אליך, התחברות לאדם. חיבור למה שהיית בן. לרגע אתה עומד, כאילו אתה כאן, חי ונושם. עם כל התנועות הקטנות שרק אני מזהה, שכולן אתה, ה"הופה", שאמרת באמצע, לתת קצת זמן.
ואני נזכרת איך ספרת לי שרכזת השכבה , חיה, לא ראתה כלל את הופעתך. שאמרת לה שיהיה בסדר, שתסמוך עליך, שהכול מוכן. והיא ציינה, קצת מודאגת, שתשים לב, שכל הקהל יהיה כבר עייף אחרי הופעות של כשלוש שעות. ואתה שכנעת, שהכול יהיה בסדר. והיא ידעה שיש על מי לסמוך ונתנה לך את הבמה.
ולא איכזבת, גם אותה.

יש כל כך הרבה חיים סביב, צמיחה, שמחה, אור, זרימה, פריחה. ואתה אינך.
וזה כל כך כואב, שאתה לא שותף, שעתידך נמחק.
שהחיים של גילאי העשרים והשלושים שכה חיכית להם, שתכננת אותם במדויק, נלקחו ממך בשנייה של מוות מיותר כל כך.

אהבת כל כך להתבונן מהצד ולקלוט
ואולי ידעת כל הזמן כי זמנך מוקצב, ותיעדת הכול, והשארת סימן כל כך חזק בכולנו, שלא נשכח.
וודאי לא התכוונת להקשות, בן שלי, אך השארת בי חלל גדול כל כך.

אוהבת אותך בני הכול כך מיוחד, ומתגעגעת כל כך,
ומחבקת, אמא

חושבים עליכם, בנים יקרים, כשהרוח נושבת, כשהשמיים כהים, כשהגשם מטפטף ועלי השלכת עפים, ובימי חמסין. עוטפים אתכם בנרות נשמה, בפרחים, חשים אתכם, חולמים, אוהבים וכואבים.
לרגע נדמה שהייתם כאן אתמול, ולרגע, שלא נגענו בכם כבר אלפי שנים. החיים בלעדיכם, עצובים.

בשנה הראשונה היינו עסוקים ב"מה קרה". קיווינו שנקבל תשובות כלשהן, ניסינו להתריע שהמסקנות חשובות, שיש לשים לב שאסון כזה לא ישוב ויתרחש. בטחנו בועדת חקירה בלתי תלויה, ניסינו להבין, מה קרה לכם, ילדנו היקרים. ניסינו להאמין שמותכם לא היה לשווא, עצמנו עיניים וקיווינו שמדובר רק בסיוט זמני ושתופיעו כאן מחדש, בהקדם האפשרי.

ומאז, מאז שנת 1997 אנו מסתופפים אחת לשנה ליד שלט הזיכרון ביישוב ומתחת לעץ התאנה שספג את דמכם, כאן ב"שאר ישוב". מתמכרים לצלילי הנחל הזורם ברוך ונועצים מבטנו בעץ התאנה ששב והצמיח עלים, במקום בו הייתה שריפה גדולה וקור עז, וכאב עצום, באותו לילה נורא.

מאז אותו פברואר נורא, חולפת בנו צמרמורת כשאנו שומעים רחש מנועי מסוק באוויר. הכרנו חברים רבים, הורים שכולים מ"אסון המסוקים", הפכנו בני בית בבסיסי צה"ל רבים, ולביתנו מגיעים חבריכם, שהפכו לנו לידידים.

לא שכחנו אתכם, בנים יקרים, גם אם חלפו 10 שנים מאז אותו לילה נורא, ליל "אסון המסוקים". את איתן ואסף, אמיל, גיל, אבנר ורפי, ניר, רן וגדעון. את ולדיסלב, שי, פול, אביב וויטאלי, תמיר, מיכאל, אילן ומשה, קובי, כמאל ודני.

משקפי הראייה של עומר מונחות מזה עשר שנים על השידה בפינת האוכל, ותמונתו של איתמר תלויה על הקיר. אבא של שחר מטייל במקומו, ולזכר ערן חי יצאה אסופת שירים. הוקם גן בוטאני לזכר ה-73-וגבעה ע"ש תום ותומר. מאז הושק אמבולנס, הוקם גן ה 73 בנס ציונה, בתי כנסת הוקמו לזכר הנופלים באשדוד, בפתח תקווה, אנדרטה לפאדי הוקמה בבית ג'ן, הוקרן סרט לזכרו של גלעד, הוקם פארק ע"ש נדב, מועדון ע"ש שגיא, משחק כדוריד ע"ש אבישי. נכתב ספר תורה לזכר אלון, לזכר צפריר, לזכר ירון, לזכר גל, וספר תורה ע" ה-73 בבאר שבע ובצפת. אליפות בקראטה ע"ש מיכה, מצפור ע"ש דביר, ובית ע"ש קובי, מצפה ע"ש שגיא ושחר, ומתקיימת הליכה בדרכים ע"ש אבי. וישנן עוד אין ספור הנצחות בכל רחבי הארץ, שספר עב כרס, לא יוכל להכיל.
ובכל הפעילות הענפה הזו רק אתם, בנינו, חסרים.

בטייסת מזכירים את ישיש, רונן, אבישי וישראל, והחולים עדיין מחכים לויטאלי וודים.
ביחידה ובחטיבה יש מידי פעם ערב זיכרון, והוקם גם חדר לזכר הנופלים. קציני הצבא מחבקים ורגישים, והאירועים כל כך מרגשים ונוגעים. ורק אתם אינכם שם, גדעון, בשיר, שילה ונועם, הרן, עידן, משה, ואביב, ירמי, אסף, צפריר ומנחם.
בנינו היקרים.

לא שכחנו אתכם, אחרי שנה, חמש ושמונה, וגם אחרי 10 שנים.

אחרי 10 שנים נותרנו שותקים. סיימנו להקים אנדרטאות, וגנים וכיכרות ופינות ביערות. ספרי תורה ומרוצים, והדמעות, הן זורמות עכשיו בפנים.
ואנחנו עובדים, רובנו, כרגיל, ומכינים ארוחות ימי שישי כאילו חזרנו לשגרת החיים. אבל אני יודעת, מה באמת איננו מכינות. את עוגת הגבינה עם הקנמון שדותן אהב, את הממולאים שאיתי חיכה להם כל כך, הגבינה בשמן זית שעומר אהב, הקציצות שהוכנו בקפידה לגלעד. ואת זה אנחנו לא מכינים. מזה אני נמנעת ועוד רבים רבים מההורים.
כי מי שלא חווה אובדן חושב שחזרנו לשגרה. ושואל "הכול טוב?" ואנחנו משיבים "נפלא".

ובניכם ואחיכם הקטנים, הפכו גדולים ובוגרים, וקולם מזכיר את קולכם, ובתנועת גופם וצחוקם יש משהו מכם. וזה משמח וכואב כאחד, כי לזיכרון יש שני פנים. ולחלק מכם נולדו אחיינים, ועולות שאלות חדשות מידי יום, איך נשמר את דמותכם? כל כך קשה להסביר מי היה כל אחד מכם.

ואיך נספר לנכדה על תומר? ועל אסף? ומה נענה כשתשאל, זו הקטנה, מי זה בתמונה? והאם נעביר אליה את הגעגוע, הכאב והתפילה? ואיך נספר לה שהיא שתי טיפות מים דומה לך?

אחרי עשר שנים, כמעט איננו בוכים כשרצות כאן זו הפעם העשירית התמונות שלכם, בנינו. בנינו חומה של עוצמות.
וכולם מעריכים ומכבדים וזה בעיקר נעים לסביבה, שהאבל והכאב, הסבל והדמעות – נשארים אצלנו עמוק עמוק בפנים.

אחרי 10 שנים אנחנו הורים שכולים ותיקים. הספקנו לזעוק, ולדבר ולשתוק, ולכאוב בדממה, וחווינו את מלחמת לבנון השנייה, במסגרתה התרחש אירוע דומה להפחיד, של התנגשות שני מסוקים. והמציאות הקשה של לקיחת האחריות ובעיקר, של תיקון ושינוי, נחשפה שוב לכלל הציבור וללוחמים, ויש דור חדש של משפחות נופלים...

בחורף הקר של שנת 1997 נעלמתם לנו כך, בנינו היקרים, חיכינו ולא שבתם. ומאז – דממה. אין מילה, אין חיבוק. אין טלפון. ובלב יש תחושה של כאב כה חזק על כך שדווקא באותו לילה נורא, לא יכולנו לעזור, לסייע לכם. שהייתם כה בודדים, שלא היינו שם לנחם ולחבק אתכם, למשות אתכם מן הזוועה.

לו יכולנו למחוק את כל המסע ההזוי הזה, מסע מפרך של עשר שנים, ולחבק אתכם הבנים, אלה, שלמה, גיל, עידן וארז, ניר, יפתח ויוני, ולהרגיש אתכם, את מגע גופכם, ולו לדקה אחת ארוכה.

חושבים עליכם, בנים יקרים, כשהרוח מנשבת כשהשמיים כהים, כשהגשם מטפטף ועלי השלכת עפים, ובימי חמסין. עוטפים אתכם בנרות נשמה, בפרחים, חשים אתכם, חולמים, אוהבים וכואבים.
לרגע נדמה שהייתם כאן אתמול, ולרגע, שלא נגענו בכם כבר אלפי שנים. החיים בלעדיכם, עצובים.

אוהבים אתכם מאד, מחבקים,
ההורים, הבנים, הנשים, האחים, הסבים, הדודים, החברים.

תשע פעמים, מאז לכתך חגגנו את ראש השנה, ותשע את חג האביב. תשע פעמים חנוכה ללא נרות ועשרות ימי הולדת של כל בני המשפחה. בכולם היית, ולא היית איתנו וכה חסרת. בכולם עצמתי עיניים וחשתי אותך, את נגיעתך. בכולם קיוויתי שאפקח את עיני, ותשב מולי, עם אותו חיוך קטן שלך, הטיית ראש, נפנוף כף היד ימינה ושמאלה, ואמירה, "אמא, הלו..., את חולמת, אני כאן..."
בכולם דמיינתי אין זה היה עמך. בכולם בכיתי, בלי לומר מילה, בלי להזיל אף דמעה.

תשע שנים מונחות משקפי הראיה שלך, אלו שנשברו והדבקת אותם זמנית, על השידה בפינת האוכל, לצד פמוטי הכסף. לקחת זוג אחר אל מותך.
ומדי פעם אני מנקה את העדשות מאבק, עם קצה חולצתי, שיבריקו ותוכל שוב לראות חד ובהיר.

עשרות עונות התחלפו, בן. שתילים צמחו וקמלו. שנת 2000 חלפה, המילניום, פחדנו מה"באג" שנת 2002, והנה 2006. כביש בגין נסלל, עליו לא נסעת, הפלאפונים הפכו מצלמות, אותן לא הכרת. ואפילו אני שולחת אס.אם.אס, בן. האם הבחנת? ממשלות נפלו, נשיאים התחלפו, יצאנו מלבנון. לא היית שם בשיירה הארוכה.

כשמגדלי התאומים נפלו חשבתי עליך. ודאי היית מאד נסער, שהרי כל כך אהבת לטייל שם. ודאי היית נפעם מהסצנה, כל כך חסרה לי תחושתך, דווקא באותו רגע. מאז, האמריקאים תקפו את עיראק, כביש חוצה ישראל נפתח, השכנים עזבו, ואצלנו בבית התחלפו כבר 4 עוזרות. וכולן ניקו בדבקות את חדרך. שהכול יהיה מוכן לקראתך.

ערוץ 10 הוקם, וסרטים ישראליים על סדר היום, זוכים להערכה, בלעדיך. והסדרה "חברים" כבר ירדה, כל כך אהבת אותה. וסיינפלד, נעלם מהמרקע. ומנחים צעירים מבריקים מככבים ב"ארץ נהדרת" והסטירה במיטבה, ואתה לא שותף לכל החגיגה. ורק אני יודעת שזו, זו היתה צריכה להיות התקופה שלך, ורק אני רואה אותך מציץ מתוך המרקע. ואני כואבת כל כך, כי אני יודעת כמה היית מאושר להיות חלק מכל ההמולה.
זה בדיוק היית אתה.

רעות הפכה מאז מבת 12 לבת 21, ורותם, מתיכוניסטית לסטודנטית. ואתה אינך.
ואבא ואני האפרנו, ופנינו כהו, ואתה אינך.
והיית הגדול, הבכור, בני האהוב, והפכת צעיר בני, ואתה עוד מעט בן29.
וכמעט מחצית חייך אתה לא עימי.
וכאילו הרגע עזבת אותי.

בערבי קיץ חמימים אני יוצאת לחצר ויושבת, כך לבדי, ליד השולחן הסמוך לכניסה. האורות הנמוכים סביב השתילים מאירים את הפרחים העונתיים והכול כל כך יפה. ואני חושבת עליך בן. לו היית כאן, על כיסא לצידי, הייתי מאושרת כל כך. היינו יושבים כך סתם, מפטפטים פטפוטי סרק, בחצר אפופת השלווה. והיית מספר לי על אהבה, ועל תכנית ההפקה של הסרט הבא, ובטח היית דואג שאצחק. שאשמח. זה היה חשוב לך כל כך.
ואני מתבוננת סביב, ולמעלה, לאלפי הכוכבים ומחפשת אותך. ולא מוצאת. ומסביב שקט, ואתה אינך, ואין את חיבוקך. את מבטך.

ימי הקיץ הם ימי ההולדת שלך בן. שלך, ושל אורי, של ליאת, של תום, ורותם, ואורי של רותם. ואנחנו מציינים כל יום הולדת וגם את שלך בן. אלא שאת המסעדה מחליפה העלייה להר הרצל. יום הולדת שקט, מלא געגועים. ורן ודניאל מצטרפים. וכל אחד מסתיר את דמעותיו, ושותק וכך עברו גילאי ה20 שלך , 22, 28, ועוד מעט, תהיה בן 29.

וכמה שנים עוד נחגוג ונספור בלעדיך, וכמה שנים נחכה לשובך? וכמה עונות יתחלפו, ושתילים יצמחו ויבלו, עד שובך? ומתי תגיע בן, לכאן חזרה?

היכן אתה בני, ומה שלומך? תן לי רמז. סימן. בבקשה.
היית הגדול, הבכור, והפכת צעיר בני, ואתה עוד מעט בן 29.
כמעט מחצית חייך אתה לא עימי,
וכאילו הרגע עזבת.

בחורף הקר של שנת 1997 נעלמת לי כך, יום אחד. חיכיתי, ולא שבת.
ומאז אין מילה, אין חיבוק, אין טלפון ממך - דממה.

לא נותרו בי מילים, לא נראית בי דמעה, ההמתנה לך כל כך קשה.

כשאני רוצה לרענן את הזיכרון, בן שלי, כשיש לי את הכוח להתמודד עם העצב הגדול,
אני מתבוננת היטב ועמוק לתוך עיניך, בתמונה, זו הגדולה, הנמצאת בסלון.
והמבט שלך שם, מחזיר לי לרגע את המציאות שהייתה, כאילו אני באמת איתך,
ואני בוכה.

במסדרון המוביל לחדרי הילדים, בקומה השניה, אתה ודאי זוכר, בן,
תלויות תמונות ילדותכם, ילדותך.
תמונתך כשהיית בן שנתיים, עם חולצה אדומה, שיער ארוך, וכובע קש ענק.
כל כך אהבנו כולנו את התמונה. ילד מחייך. עד היום מתחשק לי לחבק אותך שם, לנשק.

ויש את התמונה בה אתה, רותם ורעות, ביחד באמבטיה הכחולה, בפילדלפיה.
ואתה אוחז היטב את ידה של רעותי הקטנה, היא בת כחצי שנה. ומסביב מלא קצף ומשחקים והכול מוצף חיוכים.

ויש את התמונה מוושינגטון. אבא מחזיק ביד מושטת עוגת יום הולדת קטנה, ועל המצח שלו, ושל רותם, ושלך פרח נייר שהדבקנו, כזה שמדביקים על שקיות מתנה.
ואני נשענת עליך, שמחה, מתבוננת אל רעות הצלמת, מאושרת.
אין ספק שאתם כולכם, הייתם והנכם, המתנה הכי יפה.

והתמונה עם סבא וסבתא, והתמונה של הנכדים כולם, והתמונה מהצבא.
אני זוכרת היטב בן. היא צולמה בביקור הורים שערכנו בתל- ערד.
וכיוון שידעתי שאתה כל כך אוהב גלידה, קניתי, למרות שידעתי שתימס מהנסיעה הארוכה, שתי חבילות האגן-דאס, בקופסה. שתהיה מאושר בן שיהיה לך מתוק ונעים.

צר לי בן אם אני גורמת לך, בסיפורי הזיכרונות האלה, געגועים עזים.
כי כל כך אהבת אותנו, את הבית, המשפחה והחברים. ואתה כל כך רחוק עכשיו, ולבד,
ונותרנו כולנו כאן מתגעגעים.

אבל כשאני רוצה לרענן את הזיכרון, בן שלי, כשיש לי את הכוח להתמודד עם העצב הגדול,
אני מתבוננת היטב ועמוק לתוך עיניך, בתמונה, זו הגדולה, הנמצאת בסלון.
והמבט שלך שם, ילד שלי, מחזיר לי לרגע את המציאות שהייתה,
כאילו אני באמת איתך, ממש מולך,
ואני בוכה.

ויש גם תמונות אחרות בן, תמונות של אשליות .
אלה התמונות החדשות.

אני מדמיינת אותך חוזר, ילד שלי. דופק על הדלת של חדרי במשרד. פותח סדק ומציץ. אמא? אתה שואל. אני כאן! ואתה מחייך את החיוך החלקי הזה שלך, ונכנס.
ואני יושבת על הכיסא ולא זזה. ואז שואלת – זה אמיתי בן? או אני חולמת?
אני כאן, אתה אומר. ואני קופצת ומחבקת. ומחבקת ובוכה. ובוכה ומנשקת.
על מנת להגיע לפניך, ללחי, אני צריכה לעמוד על קצות האצבעות ולהתאמץ. ואני מסתכלת שוב על פניך. ומחבקת. ושוב מנשקת. וכל הדמעות של כל השנים זורמות, והאיפור נמרח. ואני מחבקת ולא מוכנה להרפות. שמא תעלם לי שוב.

ואז אני אומרת שצריך להודיע לאבא. שחזרת. ולרותם, ולרעות. ולכולם. ואני לא עוזבת את ידך לרגע. שמא תעלם לי שוב.
ואתה מנחם ומרגיע, כהרגלך, שאכן אתה כאן. שאתה כאן לתמיד.

ואני מראה לך את השיפוץ שעשינו בבית. מעט תיקונים, אך כל רגע חשבנו עליך. השארנו לך את סכין הגילוח במגרה בחדר האמבטיה. השארנו בחצר את עץ הדקל, שנשתל כשהיית קטן , למרות המלצת הגנן. ואבא מצביע עליו ומראה לך, עד כמה הוא גדל. כמעט לגובה של ענן....
ורעות, היא כבר בת גילך, מושכת אותך ביד, להראות לך את השלט ששמה איתי על החומה ( סגל-שליט), שמא תפספס את השער, עם שובך. ורותם אומרת שברור היה לה שתמצא, כי הרי מדובר באותה סביבה. ובכלל, ידענו שתשמח ששיפצנו, כי כל כך אהבת את הבית, כל כך.

ואנחנו בוכים כולנו, כי כל כך התגעגענו. ואנחנו שוב יחד כולנו.

שמונה שנים, זה המון זמן בן, ובלעדיך זה נצח.
השמש מאירה חלקית בלבד.
ויש את הכאב הפנימי הזה, שלא מרפה.
ושום תמונה דמיונית של שובך, ואף אחת מתמונות ילדותך,
לא מכסה על העצב הגדול השוכן שם בפנים, העצב על חסרונך.
והגעגועים אליך הופכים יותר ויותר קשים. והימים, ריקים.

כל כך קר פה ילד שלי, כל כך רטוב.
ואתה, שכל כך אהבת את שמיכת הפוך וחמימות הבית, מוטל כאן.
ובכל פעם שאני מתכרבלת בשמיכה, אני חושבת עליך. וכשאני נצמדת להסקה, אני חושבת עליך. וכשהרוח נושבת, וכשהשמיים כהים, וכשהגשם מטפטף ועלי השלכת עפים.

ואני חוזרת לחשוב אלפי פעמים על רגעיך האחרונים. ולא יכולה להינתק מהתחושה שהיית דווקא אז כה בודד ולא היה מי שיושיע אותך. שיחבק, שילטף, שינחם אותך בכאבך. שיימשה אותך מן הזוועה. שבע השנים שחלפו לא נתנו לי מרגוע, ולו לדקה, הלוואי שהייתי שם עמך.
מחבקת אותך בכל כוחי ואוהבת אותך, ילד שלי.

בבריתה של תום היינו כולנו מאושרים. נזכרתי בלידתך בן. כל כך התגעגעתי. היית אז כל כך קטן, ורך, וחמים. נזכרתי בפעם המי יודע כמה, איך הייתי מעירה אותך כך סתם, באמצע הלילה, ללטף, לנשק וליהנות. ואתה היית מחייך ונרדם מחדש בלי שום בעיות. ואבא היה אומר שאני קצת מטורפת, ומצטרף לחגיגה הקטנה והנפלאה. ורציתי כל כך לשוב ולחבק אותך, ולהרגיש אותך, ולהתחיל הכל מהתחלה. כל כך חסרת לי ברגעים אלה, כדי להיות מאושרת באמת. הכל כל כך עצוב וחסר כשאתה איננו בן.

בחתונה של רן וניצן, בכינו כולם יחד. בכיתי עם רן, עם חוה, עם מאיר. שימחה מוזרה זו הייתה. אמיתית, ומלווה כאב כל כך חזק. ידעתי שאתה איתנו שם והרגשתי כל כך בחסרונך עומר שלי, כל כך.
הכל כל כך עצוב וחסר כשאתה איננו, בן.

רותם כבר סטודנטית, שנה ראשונה. ואנחנו גאים בה, ומאושרים. אך כל כך חסר האח הגדול, זה שהיה הבכור. להתייעץ מה ללמוד, ואיך להרכיב את מערכת השעות, ולספר על חיי הסטודנטים כבקי ורב ניסיון. להתחלק בכעסים, לצחוק צחוק גדול, של שני אחים. כן בן, רגעי השמחה מלווים בכאב כל כך רב, כאב חסרונך. אני יודעת שאתה איתה בן, שומר עליה בדרכה, ומרגישה כל כך בחסרונך.
שום דבר אינו מובן מאיליו אצלנו בן. מאז נלקחת מאיתנו הכל כל כך כואב וקשה ומורכב.

לפני מספר חודשים, שבנו ללשכת הגיוס כאשר רעות התגייסה. רעותי הקטנה. באותו מקום, באותה שעה התגייסת גם אתה. וכל כך חסרת לנו ולה. המראות, מראות יום גיוסך, לא הרפו ממני. שבתי וראיתי אותך מנופף לשלום מחלון האוטובוס ונזכרתי איך הזלתי דמעה. לא ידעתי אז עד כמה קשה הפרידה. עד כמה היא מתמשכת, עד כמה היא כואבת ועצובה. עד כמה אתגעגע אליך, בן שלי נפלא.

עומר שלי, בתחילת יום עבודה ובסופו, ברוח הסתיו הראשונה ובארוחת הערב של יום שישי. אתה תמיד איתי.
הכל כל כך עצוב וחסר, כשאתה איננו, בן.
ואני שבה ומחבקת אותך בכל כוחי, ואוהבת אותך, ילד שלי.

התקנו ארון, ספריה חדשה בחדר העבודה, שחלקה המרכזי מכוסה זכוכית ומוקדש לך. שבע שנים היו ערמות של דפים מונחים על המיטה בחדר העבודה. עיתונים של יום האסון, אלפי מברקים ומכתבי תנחומים, קלטות וסרטים, תגים ומזכרות. היה משהו טוב בזמניות, לא יכולנו ולא רצינו לתייק, לארגן ולסדר. בסדר יש משהו סופי, השלמה. והרי אני עדיין מחכה לך.

התקנו ספריה חדשה בן, ארון, עבורך. כדי שנוכל לסדר ולמצוא ולדפדף בכתוב, ולהיזכר ולגעת בך. ולא הפסקתי לחשוב ששוב שמנו אותך בארון, ארון קבורה. סידרנו את המדפים יחד. רותם, רעות, אבא ואני. וברקע עמדת אתה. עמדת והתבוננת. ואחזה בי צמרמורת נוראה. ולא ידעתי אם אתה מרוצה, אם זה משמח אותך, או שמא מעציבך.

שוב שמנו אותך בארון בן, זה היה קשה, אבל מכל הלב, בשבילך.

עומר שלי.
כשאנחנו יושבים לאכול ארבעה, אני יודעת שתמיד נהיה חמישה. וכשאנחנו שישה, אתה חסר לי כל כך, ואני כל כך רוצה שנהיה שמונה. תחושת החסר לא חולפת גם אם אני מנסה, אלה רק מעמיקה וכואבת נורא. ואין יום שאני לא מתבוננת לעבר הדלת, אולי תופיע במלוא קומתך.

בן שלי, בתחילת יום עבודה ובסופו, ברוח הסתיו הראשונה ובארוחת הערב של יום שישי. אתה איתי תמיד, תמיד איתי.
ואני מחבקת אותך בכל כוחי, ואוהבת אותך, עומר שלי.

שבע שנים חלפו, בן שלי מאז ראיתי אותך לאחרונה. מאז נגעתי בפניך, ליטפתי את שערך. מאז צחקת ממני, הרגעת אותי וליטפת אותי במבטך. מאז נפרדתי ממך לשלום בתקווה לראותך במהרה. מאז שיחתנו האחרונה. מאז שהייתה עוד תקווה.
שבע שנים חלפו עומרל'ה, שבע השנים הרעות. האם השבע הבאות יהיו טובות?

ולא נותר לי אלא לשוב ולחיות את הזיכרונות, וככל שהם מתוקים ורכים ונעימים ומחממים, הם קשים וכואבים וצורבים.
הם משיבים לי אותך רק לרגע, רק לכאורה.
אוהבת אותך בן שלי, אהבה רבה.

השעה בניו זילנד היא עשר בלילה. רותם יושבת על אבן ולצידה דולק נר נשמה. הקושי, כך דברנו, הוא להיות ביום כה קשה בנפרד האחת מהשנייה. בין בכי לדמעה ניחמנו את עצמנו כי המרחק הוא חסר משמעות אמיתית, כי אתה שם ובכל מקום, מלאך טוב שלי. וכך ציידתי אותה למסעה. באמירה שאהיה רגועה, כי אני יודעת שאתה איתה, שומר עליה בדרכה, מלאך טוב שלה. ואתה שומר גם על רעות ועל אבא, ועל סבא וסבתא. ואתה שומר עלי, ומי, מי דואג לך?

ישבתי אתמול בחדרך. על המיטה הרחבה. היא מכוסה באותו כיסוי ירוק ושחור שבחרתי לך, והסכמת. ודאי זכור לך. הריח שונה, השקט זועק, הכרים פזורים במקומם, רכים ומזמינים, מחכים לך שתשוב ותתכרבל בתוכם.

כהרגלי מידי פעם, קמתי ועיינתי בספרים שבספרייתך. הם עומדים האחד לצד השני, בדיוק כפי שאתה סידרת אותם. כפי שאהבת.
חזרת וחיית לרגע מולי, בכל אחד מהספרים, יש משהו שלך, משהו ממך.
ספרי קסמים, וארבעה ספרים באנגלית על טריקים בקלפים, ספרי בדיחות, וספר על משחקי חשיבה.
וג'ון גרישם – הלקוח.
וספרים של מייקל קריצ'טון, שכל כך אהבת לקרוא, ודווקא באנגלית, ו"סיפור מהסרטים", ו"קולנוע ופילוסופיה" ו"הקולנוע הישראלי" ו"איך לכתוב תסריט".
ואלברט אינשטיין, "סיפורו של גאון". וכמובן-, איך לא, ג'רי סיינפלד "שפת הסימנים".

וספרי קריאה שלקחת מאיתנו, כי אהבת במיוחד, ו"החיים, היקום, וכל השאר" ספר בתוכו מונח עד היום מכתב פרידה שכתב לך רן, לקראת נסיעתנו לפני עשר שנים לארה"ב. ( 13.8.92.) כן, כבר אז.
ושלושה ספרי תנ"ך, וסידור, ומחזור לראש השנה וליום כיפור.

רעדתי כולי בן, כי שבת אלי. בכל ספר שהוצאתי, היה משהו ממך.
וכל ספר צבט וכאב ושיקף את דמותך,
ואיפשר לי לשוב ולגעת בך.
אוהבת אותך בן שלי, אהבה רבה.

שבנו לוושינגטון לאחרונה. אבא,רותם, רעות, ואני. וכן, גם אתה. היה לי קשה לעזוב את הבית, את הקרבה המיוחדת שיש בו עמך. אך היה לי ברור, כמו בכל נסיעה, שאתה בן שלי, תגיע איתי. תהיה איתי בהמראה, בשמיים מעל לעננים, ובנחיתה, במוזיאון החלל, בקונגרס,
תהיה איתי, וכל כך תחסר.

לא חדלתי לחשוב איך היית יכול להיות מאושר, איך חלמת לחזור ולבקר בבית הספר וולטר גו'נסון בו למדת, לצפות בקולנוע בסרט שזה עתה הופק, לראות את פריחת הדובדבן.
עומר שלי, נוסטלגי שכמוך, אם היה צריך לחזור לוושינגטון, זה היה רק בשבילך. ואתה אינך.

מידי פעם הייתי מגיעה במכונית, מרחק דקות נסיעה, וחונה מול הבית בו גרנו איתך. עוצמת עיניים ורואה את דמותך, בחלון חדרך בקומה השנייה. צופה משם אל משטח הדשא שבחזית הבית, המסרטה בידך. מצלם את צמרת העץ הירוקה הנושקת לחדרך, את גזעו, את הסנאי הקטן הנובר בדשא, מחפש אחר דבר מה לאכול. לחשת לי, ממש כמו אז, שאתה יורד, ונעלמת במורד המדרגות לקומה התחתונה, לסלון, ולעבר היציאה. ואני נשארתי לצפות מחלון חדרך וראיתי אותך צועד בזהירות על הדשא, בקומתך הגבוהה, מתכופף על ברכיך וממשיך לצלם את הסנאי החופר באדמה, בלא הפרעה.

ואתה כל כך חי, וכל כך מוחשי, בן מלאך שלי. ולרגע חזרת, שם במרחקים, חזרת אלי כפי שאתה.
והדמעות הרבות לא איפשרו לי לראות, והתמונה ניטשטשה ונעלמה.

ושבתי וחייתי את הזיכרונות שהיו רכים וחמים ונעימים, וקשים וכואבים.
הם השיבו לי אותך, לעוד רגע נפלא.
אוהבת אותך עומר שלי, אוהבת אותך.

ביקרתי בביתנו המשותף יומיים לפני חזרתי לארץ. שבתי לאותה חניה ליהנות מעוד רגע של זיכרון, איתך. עץ הצפצפה עמד זהוב, אדמדם, משיר עלים של סתיו. אך עץ האורן, זה שלידו, זוכר אותו? ירוק העד, השיר גם הוא את מחטיו. מאות ואלפי מחטים היו מפוזרים על הדשא, צהובים צהובים. הרוח החזקה העיפה אותם לכל עבר, והם כיסו תוך דקות את שמשת מכוניתי ואת הדשא כולו.
עץ האורן מת, בן. והמראה היה קשה וצורב. חלום חזרתך לשם נעלם.
צר לי בן יקר שלי, צר לי כל כך על חלום שנשבר.

וכל הזמן הזה התגעגעתי אליך כל כך. אל חלקת קברך הקטנה, אל חדרך, אליך עומר שלי. ורק דאגתי שהמטוס ינחת בארץ בזמן, ושאוכל להגיע לפני רדת החשיכה, לפני כניסת השבת, ולהיות איתך כאן, כפי שהבטחתי לך, כשנסעתי. וקיימתי.

נשארנו לבד עומר, אני ואתה, אנחנו ואתה. רותם לפני לימודים באוניברסיטה, ורעות, לפני גיוסה. כן, רעותי הקטנה. והכל חולף, וממשיך, ולא עוצר לרגע, לראות בהעדרך. ושום מלאך משמיים אינו מנחם, כי רק לשוטים ניתנה הנבואה.

ואתה בן עשרים, ואחת ושתים, ושלוש, ועוד מעט אתה בן עשרים ושש, ואתה אינך.
עצוב לי בלעדיך, עומר, בן שלי נהדר.

ובפרחים, אני מכסה את קברך.
סגולים, צהובים, כתומים, אדומים ולבנים. שמנוחתך תהיה רכה, אפופת ניחוחות, שסביבתך תהיה צבעונית ויפה, כפי שהיית בחייך, ובעיני, תמשיך כך תמיד להיות.

ואין בכך סיפוק, ואין בכך נחמה, כי אתה בני, חסר לי, וכל שנותר הוא רק תפאורה.

המציאות בלעדיך, כואבת ומרה.

חמש שנים לא ריפאו אף פצע. אלה שנים של געגועים קשים אליך, של מחשבות היכן אתה ומה מעשיך. של מאמץ עליון לשרוד, איתך ובלעדיך. של לילות רדופי אימה, וימים אטומים מרגש, של משחק מושלם, כאילו אפשר להמשיך בלעדיך. של בכי פנימי קורע, כואב ובלתי אפשרי.

חמש שנים בהם אני מיטלטלת, בין רגעי האושר איתך ורגעי הפרידה.

דאגת תמיד שיהיה לי טוב. ידעת להעלות בי חיוך ברגעי הקשים. ידעת לקרוא את תנועות ידי והבעות פני, ידעת להקשיב לרחשי ליבי, בלי שאומר דבר. ידעת לתת את כל מה שרציתי, ורציתי כל כך לראותך מאושר ומחייך. וזכיתי. זכיתי לראותך בוגר, בטוח בדרכך, ילד שהפך גבר סגור, עיקש, רגיש ומופלא.

ואני משחזרת, בפעם המי יודע כמה, איך עמדת לצידי במטבח, נשען על המקרר, מתכופף מעט. ואמרתי לך, בפעם האחת והיחידה, עומר, תעזוב את היחידה. אם יקרה לך משהו, אני אבודה.

הסתכלת בי במבט חם ועצוב ולא השבת דבר.
לא חייכת כהרגלך, לא אמרת מילה. העברת ידך בשערך, בתנועה כה מוכרת של מבוכה, ואני – נותרתי כאן, מחכה.

ואני מטלטלת יום יום, בין רגעי האושר איתך, ובין רגעי הפרידה. הפרידה שלא היתה.
וכואבת על שאינך. וכואבת על סבלך.

אני – שתמיד ניסיתי להיות לצידך, לא הייתי שם איתך, באותו לילה נורא, ליל מותך.
לא הייתי לשמוע את זעקתך האחרונה. ללטף את פצעיך, לנשק את גופך הכואב, לכאוב איתך.

אתה – שתמיד שיתפת אותי ברגעים נפלאים בחייך, כמו גם בקשייך, דאגת בן, דאגת גם שם, שלא אראה, שלא אדע, עד כמה היו קשים רגעי האימה.

עוטפת אותך בן, בפרחי אהבה, סגולים, צהובים, אדומים לבנים וכתומים. שמנוחתך תהיה רכה, אפופת ניחוחות.

אוהבת אותך בן, ועדיין מקווה, ממתינה לשובך.

שוחחנו בפלאפון בשעה 4:30 אחה"צ. שיחתך האחרונה זכורה לי כמו היום.
אני שומעת את קולך. סיפרת לי על שלומך. לא סיפרת על חששותיך.
אני יודעת שידעת, ידעת שלא תחזור.

ואחרי כן באו הלהבות. והאש. גשם, מים ואש. וקור מקפיא. והשקט. והאין. והחסר. והכאב. והגעגועים והצער. והחלומות. החלומות המתנפצים.

אני חולמת, ילד שלי, שהקבר הזה מתנפץ לאלפי רסיסים ונעלם.
ואני שבה הביתה ומוצאת אותך שם.
ואני שבה לראותך גבוה, מרשים חייכני,
משלב רגל על רגל על השולחן,
נח ומבקש שאעיר אותך בהמשך.
מסתובב עם השרוול הירוק, זה של הבית,
עונד על צואר את שרשרת החץ.

אני חולמת, בן שלי, שהקבר הזה נעלם מחיי
המקום הזה אינו עוד ביתי השני.
ואתה יושב שוב עם רותם, מחליף חוויות על קורס קצינות, , וחטמר"ים ויחידות, מסביר לרעות את "בדמי ימיה" כפי שרק אתה יכול, עם רגש ודמיון,
והולך עם אבא לסרט, כזה עמוס מכות, שאינו מיועד לנשים או בנות.

אני חולמת, עומר שלי, שאני שבה ומלטפת אותך,
ומקשיבה לך כשאתה בן ארבע, בן שש ובן עשרים,
כך, כמו שידענו, מכל הלב.

אני חולמת, ילדי, שהקבר הזה נמחק,
ואתה שב להיות בני החי
הגבוה, הציני, חלום שהתגשם ונמוג ונעלם בן לילה נורא, וקר, ואכזר.

אני חולמת שנעלמו געגועי,
כי אתה כאן לידי, נושם וחי.

עוצמת עיניים ומודה לך בני, על שאתה מופיע עדיין,
ומאפשר לי לחוש את שערך, מבטך, את כניסתך לבית,
להריח את הבשם בצאתך לבלוי,
לראותך מהלך יחף בבית, מדבר בטלפון בלי גבול.

תודה בן שלי, על הזכות שניתנה לי, להיות אמך.
על רגעי האושר הרבים שהענקת לי, תקופה כה ארוכה.
על שאיפשרת לי לחלוק עמך זמנים נפלאים, כמו גם קשים,
על שהיית בן, וידיד, עמית ויועץ, ולו ל- 19 שנים.

תודה על החברים הנהדרים שהשארת אחריך,
שמסייעים לי להמשיך להיות איתך,
תודה על שהשארת ברותם וברעות, חלק מדמותך.
תודה בן שלי, על מה שהנך.

תודה על אינספור השירים הפשוטים והנהדרים
שהשארת לנו בתבונתך ברגישותך ובחכמתך
הם מסייעים לנו לשוב ולקבל עצתך.
עשינו זאת למרות שלא נמצאת כאן להחליט
אילו שירים לספר מתאימים?
ומהו סדר הדברים? והאם מנוקד?
והאם להשמיט או להוסיף עוד אחד?
והאם זה בסדר - העטיפה בכחול ובכסף?
והאם להכניס גם את המשלים?

תודה על שגם עתה, אתה עוזר לי ברגעים קשים,
בהם אני מבקשת ואתה נענה,
על שאתה מופיע עדיין, כשאני עוצמת עיניים
ומאפשר לי לחוש את מבטך לראות את דמותך.

תודה, על הזכרונות והמראות שיש לי ממך
תודה על שהיית לי רע, ולו ל- 19 שנה.

תודה עומר בן נהדר שלי על שהנך שלוב כה נפלא של
יופי עצמה ותבונה, בכמות ובמידה שאוכל
להיות גאה בך, עוד תקופה ארוכה

המקום הזה, הוא ביתי.
כי במקום שנמצא אתה, נמצאת גם אני.
האבן הזו הנקראת כרית, כה קרה, כה קשה,
ואינה מזכירה במאום אותך. את נשמתך. את חם גופך.
ואני מתגעגעת יותר ויותר לך.

היכן אתה ילד נפלא?
האם כאן? בתמונתך? בחדרך?
האם חומו של הנר הוא חם נשמתך?
האם אתה שומע ורואה ונמצא?
האם אתה איתי כפי שאני איתך?

אמרו לי שמרגישים עם זה כמו נכים.
אמרו לי שלומדים לחיות עם זה. גם אם לא שוכחים.
לא אמרו לי שאלו חיים בחדר עינויים.
אני זקוקה לך ילד מקסים.

לא אמרו לי, שבטיול בברצלונה, בעליה במדרגות הצרות של
קתדרלת גאודי, ארגיש לא טוב.
כי הגעתי לגובה המסוקים, והרגשתי
איך אני בוערת איתך, שם במרומים.

שבשיחה עם זרים אחליף נושא,
כי לא ארצה לדבר על בתי ספר,
והיכן לומדים הילדים.

שבכל בחור מרשים, אראה את דמותך
ובכל בחורה את נערתך.

שבנסיעה ברכבת התחתית בעודי יושבת,
אראה אותך עומד לידי, מתכופף מעט,
לראות את שם התחנה הקרבה.

שבחנויות הכל בו , אמנע מלשוטט בין בגדי הגברים,
כי כל דבר מזכיר לי אותך, את הימים היפים.

שמטיול, כל מה שאוכל להביא לך, הוא עוד נר נשמה,
וכאלה אני תמיד קונה.
ומתגעגעת יותר לך.

כשאני טסה, מחפשת במרומים אותך,
וכשאני נחה, רואה את דמותך בחדר השינה.
וכשרע לי יותר, חדרך הוא מקום המנוחה.

כשלאמא יש בעיה בראיה, אני מנצלת את הפרוטקציה שיש לי למעלה,
ומבקשת ממך עזרה.
וכששואלים אותי מה נשמע, אני עונה כרגיל,
ופירושו – רע,
וכשאבא אומר חרגיל, שואלים אותו אם משהו קרה?
ושכולנו נהיה כל כך שבויים בגעגועים לך,
ילד מקסים ונפלא.

לא אמרו לי שהחיוך יכאב, וידקור, ויפצע,
שהשמחה תגווע.
שהמוות יהפוך למילה קסומה,
כי יש בו תקווה להיות איתך.

ילד שלי, שנתיים חלפו. כך כתוב ביומן.
ואתה עמנו, מנותק מהזמן.
העיסוק בך ואיתך כובש כל דקה,
אך היכן אתה ילד נפלא?

השארת לנו הרבה עבודה,
לקבץ, לאסוף את מגוון כתיבתך.
(נוציאה בקרוב, לקראת יום הולדתך}.
מעיינים בכאב במילה, מילתך,
מודים לך ילד על מה שהינך,
וכמהים עוד יותר לך, עצמך.

היכן אתה ילד, בני היקר?
האם כאן? בתמונתך? בחדרך?
בכל מקום ברחבי העולם?
האם חומו של הנר הוא חם נשמתך?
האם אתה שומע, רואה ונמצא?
האם אתה עמנו כפי שאנו איתך?
צריכים אותך ילד נפלא.

אני מוכנה, בן שלי, להאמין בכל,
בביאת המשיח, בקץ העולם,
אם תופיע כאן חי וקיים,
ילד שלי, יפי היקום,
כי בלעדיך, אין מאום.